יום שישי, ספטמבר 17, 2010

פרוייקט הסביבונים הגדול

השנה אני מתחיל מוקדם, וזה אומר שיש לי סיכוי להצליח!

אישתי שתחיה, נידבה אותי לטובת פרוייקט חינוכי בגן שבו כל אחד מההורים מתבקש לספר לילדי הגן על נושא מסויים, והחלטתי שאני אראה להם מה זה חריטה. ואיזה פרוייקט מתאים יותר לילדים בני 4 מאשר סביבונים לחנוכה?

הילדים יגיעו אלי לסדנה, ואני אדגים להם חריטה וקישוט של סביבון מעץ, כמובן עם כל הבטיחות הנדרשת (פלטת פלקסיגלס לפני המחרטה כדי שלא יעוף להם לעיניים - אף ילד לא יגע במחרטה עצמה). והגננות ינסו לפקח על הקטנטנים והקטנטנות בג'ימבורי שהיא הסדנה שלי.

אחרי או במהלך ההדגמה (תלוי בגננת), כל ילד וילדה יקבלו סביבון שהכנתי בעוד מועד, ובעזרת טושים, צבעי מים וגואש ונצנצים וכאלה - יקשטו כל אחד את הסביבון שלו - ויקבלו מתנה לחג!

החלטתי שאני אפרוס את העניין ובינתיים הכנתי כבר שישה סביבונים (צריך כשלושים לילדים כולל אקסטרות). חוץ מזה אני אכין עוד כמות כבר מקושטים, ואולי ננסה למכור?! מה אתם אומרים? מקסימום נחלק מתנות - עד היום כל הסביבונים נחטפו (במיוחד כי חילקתי חינם :-))

תמונות בהמשך....

יום שני, ספטמבר 13, 2010

איך לומדים אומנות?

(ותודה למקס שתמיד מזכיר לי לכתוב עוד)

זהירות! פוסט קצת פילוסופי - מי שרוצה תמונות - יצטרך לחכות לפוסט הבא. כבר הרבה זמן לא יצא לי להכין שום דבר, בגלל החום וסיבות רבות נוספות - אבל כרגיל בעיקר חוסר זמן... אבל את המוזה צריך להשביע. 

"אומנות -  (אֻמָּנוּת, להבדיל מאָמָּנוּת - אמנות) היא מלאכה הנעשית על ידי בעל מקצוע שהגיע לדרגת מומחיות בתחומו (אֻמָּן, להבדיל מאָמָּן)." (ויקיפדיה)

אנחנו חיים בעולם מודרני, הכל זז מהר, וכולם רוצים תוצאות אתמול... התופעה הזו מחלחלת בקצב מתגבר גם לתוך התחביבים שלנו, בפעפוע טבעי או מכיוון שהמגבלות מבחוץ יוצרות הכרח. במקום לעשות קורס ארוך וממצה (נגיד הקורס של משרד העבודה) - אנשים לומדים מסרט באינטרנט - ורצים לקנות כלים ולהתחיל לעבוד.

אני לא נגד ללמוד לבד, להיפך, את רוב הדברים שאני יודע למדתי בעצמי או מקריאה/צפייה בחומר בספרים סרטים וברשת - וזה לא רק בחריטה בעץ אלא גם בתחביבים אחרים (נגרות, בישול, אפייה, גילוף, מוזיקה ועוד), בחיים הרגילים, והמקצועיים. אבל כל הזמן מתגנבת לראשי תחושה של החמצה, תחושה שיש דברים שאני לא תופס, דברים שאני מפספס. 

התחושה הזו, הופכת למשהו יותר מוחשי כאשר עובדים,  או אז מגלים באמת את כל המקומות בהם יש חוסרים - ובשביל לפתור את החוסרים - מאלתרים, ממציאים, מוצאים - ולפעמים, מה לעשות, נתקעים. לפעמים אפילו לא קולטים שחסר משהו, ולא מבינים למה התוצאה לא מושגת.

אנשים שונים מתמודדים עם העניין בצורות שונות, חלק פותרים את הבעיות של עצמם ונשארים עם הפתרון - טוב או שלא (לפעמים משהו מבריק, לפעמים מפחיד), חלק מחפשים פתרונות אצל חברים ועמיתים, וחלק הולכים לקורס... גם בקורסים שיש אנשים מצפים (והקורסים נבנים בהתאם) שתוך X מפגשים הם ידעו "הכל" - התוצאה קורסים די רדודים בלי הרבה תרגול - והרבה "טריקים" וקיצורי דרך...

פעם, השיטה הייתה אחרת, תחביבים היו רק לאנשי אצולה - לאחרים היה (או שלא היה) מקצוע אחד וזהו - את המקצוע (אם היה מדובר במלאכת יד כלשהי) למדת אצל בעל מקצוע אחר בתור שולייה במשך שנים ארוכות, השיטה הייתה באופן כללי למידה מתוך הסתכלות - לא הייתה "הדרכה" כמו שאנחנו מכירים, בעל המקצוע עבד, השולייה צפה ועשה משימות שלא דרשו שום ידע מקצועי בהתחלה, ולאט, לאט, הטילו עליו יותר ויותר משימות עד שהיה בקי בכל העניינים ובסוף שוחרר לעולם הגדול כאומן בפני עצמו - חלקם המשיכו לעבוד אצל המורה, חלק הלכו לעבוד אצל אחרים, וחלק פתחו עסק עצמאי.
אחר כך באירופה שוכללה השיטה, והוסיפו מעמדות כמו Journey Man - אחרי ההתמחות אצל מורה אחד, חייבו את השולייה המוכשר להסתובב ברחבי העולם (עם הגבלות על איפה מותר ואסור, ומה נחשב - למשל אסור בעיר מגוריך או בעיר בו עברת את ההכשרה) - ולהתנסות אצל בעלי מקצוע אחרים, או בעבודות עצמאיות (מסוג מסויים) - כל השלבים שולמו כמובן מכיסו של השולייה (או הוריו).
עוד יותר מאוחר - חייבו שוליות תוך כדי ההכשרה הראשונית ללמוד בבי"ס מיוחד מקצועות נוספים (שרטוט, מדידה וכו' - תלוי בעניין).

ב"עידן המודרני" השיטה פותחה צעד אחד קדימה, ונפתחו בתי ספר מקצועיים (שמאז נסגרו רבים מדי), שבהם למדת מקצוע אבל בצורה "מסודרת" יותר ממש כמו בקורס היום, אצל מורים ובשיעורים לפי שיטה - ולא שכל בעל מקצוע מלמד בדרכו (לפי סוג של חיקוי והתנסות מהתבוננות).

באותו שלב די עבר מהעולם נושא ה"שולייה" כסטנדרט, התחרות מצד בתי הספר הייתה גדולה מדי - וגם ברמה הרעיונית היה נראה יותר הגיוני ונכון השיטה החדשה (כנראה גם זולה יותר, ונתנה תוצאות מהר יותר - בלי הסיכוי שתיפול אצל בעל מלאכה איום). וכאן הגענו לצורך להוציא כל שנה את המחזור של התלמידים עם התעודה - כי אחרת הבי"ס לא "מצליח". בשיטת השוליה - אם המאסטר לא היה מרוצה מהשוליה היה יכול להשאיר אותו עוד שנה, או לשלוח אותו הביתה - כאן נוצר צורך שהתלמידים יסיימו ובזמן (כמו היום במערכת החינוך, אף אחד לא בודק מה יוצא מהתלמידים שסיימו בגרות, אלא רק איזה אחוז סיימו ובאיזה ציונים - אין בדיקה של הצלחת , השיטה). זה בעצם המצב היום - רק שהיום הגישה של בתי הספר מקצועיים הצטמצמה מאוד, בארץ כמעט לחלוטין אין כאלה בתי ספר, ואלה שעדיין נושאים בתואר כזה - זה בעיקר מס שפתיים.

בכמה מקומות בעולם (בגרמניה למשל) שיטת השוליה עדיין ממוסדת במספר מקצועות, למרות שרוב האנשים לומדים בבתי ספר, אבל מספר מועט ממשיך בשיטה הישנה, ואפילו נודדים בעולם לצורך המשך ההכשרה, בארה"ב בשנים האחרונות יש מגמה של בתי ספר עם תוכנית לימוד ארוכה (שנתיים ויותר) שבה הדגשים הם על כל מיני תחומים (כל בי"ס ושיטתו) על מנת להביא את התלמיד לדרגה מסויימת עם הכלים הנכונים - ולא לדיפלומה. במזרח (יפן וסין) הממשלות מודעות גם כן לעניין ובונות תוכניות שונות ומשונות לעידוד שימור השיטות המסורתיות - כבר לא שרדו הרבה מאסטרים ודברים מתחילים להיעלם, בסין אפילו שמעתי שהממשלה ממש ממנת בקצבה מיוחדת מאסטרים נבחרים ונותנת תמריצים לצעירים ללכת וללמוד אצלם, כולל חומרים וכלים וכל מה שצריך. 

אני לא בעד הישארות בעבר, ואני אוהב לעבוד גם עם כלים מודרניים, אבל אני מאמין שחשוב לזכור מאיפה באנו, ושלפעמים כבר המציאו את הגלגל - ולא צריך להמציא מחדש - ואם לא נזכור, נשכח. וחבל